בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו קבע כי חוק שירותי התעופה חל גם על טיסת חילוץ שהמריאה לאחר ביטול טיסה בעקבות מבצע "עם כלביא", אף שיעדה הסופי היה שדה תעופה סמוך לישראל ולא ישראל עצמה. נפסק פיצוי על הפרת חובת מתן שירותי סיוע לנוסעים, תוך חלוקת האחריות בין סוכנות הנסיעות למפעיל הטיסה בפועל.
בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו נדרש לשאלה האם מגיע לנוסעים פיצוי על ביטול טיסת חילוץ שרכשו לאחר שטיסתם המקורית לישראל בוטלה בעקבות מבצע "עם כלביא", וזאת כאשר טיסת החילוץ עצמה לא נועדה להמריא מישראל או לנחות בה. פסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופטת, סגנית הנשיאה אפרת בוסני, קמבהיר מהי חלוקת האחריות בין סוכנות הנסיעות שארגנה את הטיסה לבין החברה שהפעילה אותה בפועל.
טיסת חילוץ שבוטלה בעיצומו של מבצע "עם כלביא"
התובעים, זוג ושתי בנותיהם הקטינות, שהו בחו"ל כאשר טיסתם המקורית לישראל בוטלה בעקבות מבצע "עם כלביא". לצורך שובם ארצה רכשו התובעים מהנתבעת, סוכנות נסיעות המשווקת ומפעילה – לטענתה – טיסות חילוץ, כרטיסים לטיסת חילוץ מאתונה לעקבה שבירדן ליום 22.6.2025 בשעה 15:30, ומשם המשך נסיעה יבשתית לישראל. עבור הכרטיסים שילמו התובעים סך כולל של 11,505 ₪.
כארבע שעות לפני מועד הטיסה שונה יעד הנחיתה מעקבה לטאבה שבמצרים, זאת בעקבות הנחיה של מנהל התעופה האירופי שאסר נחיתה בעקבה. הודעה על שינוי היעד נמסרה לתובעים יום לפני הטיסה. התובעים עלו למטוס בשעה 16:30, אך הטיסה לא המריאה: הנוסעים הוחזקו במטוס כשלוש שעות ללא מיזוג אוויר, מים ומידע, ובשעה 19:15 בוטלה הטיסה כליל בשל שעת הסגירה של שדה התעופה בטאבה.
התובעים טענו כי העיכוב נבע מהמתנת הנתבעת ל-37 נוסעים נוספים; הנתבעת והצד השלישי טענו כי העיכוב נבע מהצורך להוריד מהמטוס כבודה של נוסעים שביצעו צ'ק-אין אך לא עלו לטיסה, בהתאם לנהלי ביטחון תעופתיים מחייבים.
לאחר ביטול הטיסה נותרו התובעים בשדה התעופה ללא נציג מטעם הנתבעת, ונאלצו לדאוג בעצמם ללינה, מזון, שתייה והסעות, על חשבונם. התובעים רכשו מהנתבעת טיסת חילוץ חלופית לאותו יעד (טאבה), שהמריאה רק ביום 24.6.2025 בשעה 03:30 – למעלה משמונה שעות לאחר מועד הטיסה שבוטלה – ואף היא התעכבה כשעתיים וחצי נוספות. הטיסה החלופית הופעלה בפועל על ידי צד שלישי, חברת FLYYO SRL, שהנפיקה עבורה את כרטיסי הטיסה.
הנתבעת שלחה הודעה לצד שלישי נגד FLYYO SRL, בטענה שהיא המובילה האווירית שהפעילה את הטיסה שבוטלה והאחראית הבלעדית לביצועה, לרבות שינוי היעד, דחיית מועד ההמראה והטיפול בנוסעים.
הנוסעים דרשו פיצוי על ביטול טיסת חילוץ
במסגרת ההליך טענו הנוסעים בין היתר כי הנתבעת הפרה את חובת הגילוי והשקיפות כלפיהם: לטענתם, שעת ההמראה האמיתית הייתה ידועה לנתבעת מבעוד מועד, אך זו מסרה הודעה כוזבת על הקדמת הטיסה כדי להימנע מדיווח על עיכוב של מעל שעתיים. הנוסעים טענו כי הוסתר מהם שהטיסה החלופית לא תספיק להגיע לטאבה לפני סגירת שדה התעופה, ושרק בשלב מאוחר הוצע להם, בין היתר, יעד חלופי בשארם א-שייח' הנתון תחת אזהרת מסע – הצעה שהנתבעת עצמה בסופו של דבר דחתה.
הנוסעים טענו כי העיכוב בהמראת טיסת החילוץ המקורית לא היה אירוע בלתי צפוי הקשור למצב הביטחוני, וכי החלטת הנתבעת להעלות את הנוסעים למטוס כשהם יודעים שממתינים לנוסעים נוספים, ולהותירם שעות בתנאים לא אנושיים ללא מיזוג ומזון, עולה כדי התרשלות וזלזול בנוסעים ובביטחונם. הנוסעים ציינו כי הוצע להם לכאורה יעד זול יותר (טאבה, זול ב-160 דולר לנוסע מעקבה) ורמזו כי לנתבעת היה אינטרס כלכלי בשינוי.
בנוגע לטיסה החלופית, טענו הנוסעים כי גם המראתה התעכבה כשעתיים וחצי בשל המתנה ל-37 נוסעים שהגיעו מטיסה אחרת, וכי לאחר הנחיתה בטאבה נאלצו להמתין כשלוש שעות נוספות באוטובוס בשל נוסע ללא דרכון תקף, מבלי יכולת לרכוש מזון ושתייה.
לבסוף טענו הנוסעים כי לאחר ביטול הטיסה המקורית הם נותרו לבדם ללא כל גורם מטעם הנתבעת שדאג להם, ונאלצו לשאת בעצמם בהוצאות לינה, מזון, שתייה ונסיעות. על בסיס כל אלה עתרו הנוסעים לחיוב הנתבעת בהשבת מלוא עלות כרטיסי הטיסה שבוטלה (11,505 ₪), החזר הוצאות לינה ומזון (1,483 ₪), פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 1,000 ₪ לכל נוסע (4,000 ₪ בסה"כ) ופיצוי בגין עוגמת נפש, יחס משפיל, חשש ביטחוני וטראומה בסך 2,000 ₪ לכל נוסע (8,000 ₪ בסה"כ) – סך הכול 24,988 ₪.
טענות סוכנות הנסיעות הנתבעת וחברת FLYYO SRL כצד שלישי
הנתבעת, סוכנות הנסיעות, טענה כי היא עוסקת אך ורק בארגון ושיווק שירותי תעופה ותיירות, אינה מפעילה בעצמה טיסות, ואין להטיל עליה אחריות לאירועים נושא התביעה. לטענתה חוק שירותי התעופה (חוק טיבי) כלל אינו חל על המקרה, שכן לא מדובר בטיסה שיצאה מישראל או נכנסה אליה כהגדרת "טיסה" בחוק.
הנתבעת הסבירה כי בעקבות מבצע "עם כלביא" ואיסור הטיסות מישראל ואליה הופעלו טיסות חילוץ מיוחדות שכללו נחיתה בשדות תעופה סמוכים לישראל והסעה משם ביבשה, וכי שינוי יעד הנחיתה לטאבה ושינוי שעת ההמראה "הונחתו" עליה על ידי מנהל התעופה האירופי והצד השלישי, כאשר היא רק העבירה את המידע לנוסעים בזמן אמת.
לגרסת הנתבעת, העיכוב בהמראה נבע מהצורך להוריד מהמטוס כבודה של נוסעים שביצעו צ'ק-אין אך לא הגיעו לעלייה למטוס – חובה המוטלת על פי נהלי תעופה בינלאומיים ואינה בשליטתה. משנוצר עיכוב זה, ולאור שעת הסגירה של שדה התעופה בטאבה, לא ניתן היה עוד להגיע ליעד, והצעה להטיס את הנוסעים לשארם א-שייח' נדחתה משיקולי ביטחון.
הנתבעת הוסיפה כי הציעה לתובעים לבחור בין החזר כספי לבין טיסה חלופית, והם בחרו בטיסה החלופית – ולכן, לשיטתה, אינם זכאים להשבת התמורה. הנתבעת הכחישה את ההוצאות והנזקים הנטענים ואת אחריותה לתשלומם.
הצד השלישי, חברת FLYYO SRL, ביקש לדחות את ההודעה נגדה על הסף, בטענה שלבית המשפט בישראל אין סמכות עניינית ובינלאומית, שכן חוק שירותי התעופה אינו חל על טיסה שלא המריאה מישראל ולא נחתה בה. הצד השלישי טען כי הדין החל הוא אמנת מונטריאול, וכי מקום מושבו העיקרי (רומניה) או מקום היעד (מצרים) הם הפורומים הנכונים לתביעה, ולחלופין ביקש את סילוק ההודעה נגדו מטעמי פורום לא נאות.
לגוף העניין טען הצד השלישי כי אינו חברת תעופה המוכרת כרטיסים לציבור אלא חברה המחכירה מושבים במטוסיה לגורמים אחרים, וכי מעולם לא היה קשר ישיר בינו לבין הנוסעים – כל ההתקשרות נעשתה מול הנתבעת בלבד.
הצד השלישי הדגיש כי לא הנפיק ולא אישר את הטיסה לעקבה, וכי הטיסה היחידה שהנפיק לגביה כרטיסים ואישר להפעלה הייתה טיסה מאתונה לטאבה שתוכננה להמריא בשעה 16:50 – ומעולם לא שינה בעצמו את יעד הנחיתה או את שעת ההמראה. לטענתו, ביטול טיסת אתונה-טאבה נבע מנסיבות שלא היו בשליטתו: לאחר סגירת שער העלייה התברר כי מספר נוסעים שכבודתם כבר הועמסה לא עלו למטוס, ומשיקולי ביטחון תעופתיים היה עליו להוריד את כבודתם – מה שגרם לעיכוב שלא איפשר עוד לנחות בטאבה במועד.
הצד השלישי הוסיף כי חוק שירותי התעופה אינו חל, ובכל מקרה, מכוח עקרון ייחוד העילה שבסעיף 10 לחוק התובלה האווירית, אין לנוסעים עילה לשיפוי בגין הוצאות ופיצוי בגין עוגמת נפש שאינם מעוגנים באמנת מונטריאול או בחוק התובלה האווירית.
מי אחראי לשלם פיצוי על ביטול טיסת חילוץ
השופטת אפרת בוסני, סגנית הנשיאה, מבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו דנה בטענות הצדדים והחליטה לקבל את התביעה ואת ההודעה לצד שלישי בחלקן.
השאלה המרכזית שבה נדרש בית המשפט להכריע הייתה האם חוק שירותי התעופה, שחל לפי סעיף 1 שבו על "טיסה הממריאה מתחומי ישראל או אליה", חל גם על טיסת חילוץ שהמריאה מאתונה ויעדה שדה תעופה בירדן או במצרים – ולא ישראל עצמה.
בית המשפט קבע כי חוק שירותי תעופה חל, חרף כך שהטיסות לא המריאו מישראל ולא נועדו לנחות בה, מן הטעם שהיעד הסופי של טיסת החילוץ היה השבת הנוסעים לישראל "מדובר בטיסת חילוץ שנועדה להביא את התובעים לישראל באמצעות הטסתם לנמל תעופה סמוך לישראל, והעברתם בתחבורה יבשתית לישראל, לאחר שטיסתם המקורית לישראל בוטלה", והוסיף "היעד הסופי של טיסת החילוץ היה ישראל. כמוה כטיסה הממריאה אל ישראל, כהגדרת 'טיסה' עליה חל חוק שירותי תעופה", וכי פרשנות מצמצמת המגבילה את החוק רק לטיסה הנוחתת בישראל בזמנים רגילים "אינה צודקת, אינה נכונה ואינה בהלימה לתכלית החוק", שעה שמדובר במצב חירום מיוחד בו נאסרה נחיתה בישראל.
בית המשפט אימץ בעניין זה גישה פרשנית מרחיבה, בהתבססו על פסיקה קודמת, וציטט מפסק דין קודם: “בהתאם לתכלית העומדת מאחורי החוק, תהיה הסיבה אשר תהיה, כל עוד הדבר אינו נובע מאשמתו של הנוסע עצמו, הוא זכאי לתרופות הקבועות בחוק, אולם הדבר כפוף כמובן להגנות המנויות בחוק שמחובת המארגן או מפעיל הטיסה להוכיח התקיימותן… משטר האחריות בו בחר המחוקק בחוק זה המקפל בחובו אלמנטים של אחריות חמורה או לכל הפחות מוגברת, אף הוא תומך בגישה לפיה בפרשנות דרישות הסף לתחולת החוק נכון לבחור בפרשנות מרחיבה ולא מצמצמת.”
בהמשך לכך קבע בית המשפט כי דין חוק שירותי התעופה – ולא הדין הכללי – הוא שיחול על התביעה, וכי יש לבחון את אחריות הנתבעת והצד השלישי לפי הגדרות "מארגן" ו"מפעיל טיסה" שבחוק.
נקבע כי הנתבעת, שהציגה עצמה בפרסומיה כמפעילת טיסות חילוץ ואשר שמה הוטבע על כרטיסי הטיסה שבוטלה, נחשבת ל"מארגן" הטיסה, וכי הצד השלישי, שאישר בכתב הגנתו כי הפעיל את הטיסה שנועדה להגיע לטאבה, נחשב ל"מפעיל" הטיסה שבוטלה – כך ששניהם חבים כלפי הנוסעים מכוח סעיף 4 לחוק, הקובע כי מפעיל או מארגן ייחשבו כמבצעים את חובות החוק גם אם אין ביניהם ובין הנוסע הסכם ישיר.
עם זאת, בית המשפט דחה חלק ניכר מתביעת הנוסעים לגופה.
באשר לטענה כי הנתבעת הקדימה במרמה את שעת ההמראה ושינתה את יעד הנחיתה, קבע בית המשפט כי לא הוצגה כל אינדיקציה ראייתית לכך, וכי שינוי היעד לטאבה נבע מהנחיית מנהל התעופה האירופי מטעמי בטיחות, כאשר הודעה על כך נמסרה לנוסעים יום לפני הטיסה, והנוסעים עצמם בחרו לטוס בה. גם הטענה כי העיכוב בהמראה נבע מהמתנה ל-37 נוסעים לא הוכחה, ובית המשפט קיבל את הסבר הנתבעת והצד השלישי לפיו העיכוב נבע מהצורך להוריד כבודה של נוסעים שלא עלו למטוס – חובה ביטחונית מחייבת שאינה באחריותם.
בית המשפט דחה גם את דרישת הנוסעים להשבת מלוא עלות כרטיסי הטיסה שבוטלה, בקובעו כי הוצע להם לבחור בין החזר כספי לבין טיסה חלופית, והם בחרו מרצונם לטוס לטאבה בטיסה החלופית.
כן נדחתה דרישת הפיצוי בגין עוגמת נפש הנובעת מעצם ביטול הטיסה ושינוי היעד, בין היתר מהטעם שחוק שירותי התעופה אינו מקנה ככלל זכות לפיצוי כזה מעבר לפיצוי הסטטוטורי (שהנוסעים כלל לא תבעו), ומכוח עקרון ייחוד העילה שבסעיף 10 לחוק התובלה האווירית, השולל תביעה בעילות אחרות בגין ביטול טיסה.
לעומת זאת, קיבל בית המשפט את התביעה בנוגע לאופן הטיפול בנוסעים לאחר ביטול הטיסה בפועל.
נקבע כי לא נסתרה טענת הנוסעים שהוחזקו כשלוש שעות במטוס ללא מיזוג, מים ומידע, ולאחר מכן הושארו בשדה התעופה "ללא כל גורם מכוון, ללא סידורי לינה, וללא אוכל ושתייה", ונדרשו לדאוג לכך בעצמם. בית המשפט מצא את עדות הנוסעים מהימנה ועקבית, ונתמכת בקבלות שצורפו לכתב התביעה, וקבע כי אי-מתן שירותי הסיוע מהווה הפרה של החוק המזכה בפיצוי: “לא יכול להיות חולק כי הורדת התובעים מהמטוס בו שהו בהמתנה להמראתו מספר שעות ללא מיזוג מים ומידע, והותרתם בשדה ללא יד מכוונת, ללא מים, מזון ומקום לינה יש בו לגרום לאי נוחות מרובה, מפח נפש ואף תסכול. למחדל זה לתת ביטוי בפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני.”
בית המשפט התייחס במיוחד לתשובת הנתבעת לפניית הנוסעים טרם הגשת התביעה, שבה נטען כי "על פי מדיניות החברה, לא ישולמו שירותי סיוע" – התנהלות שבית המשפט מצא בה "טעם לפגם", ופסק כי כמדיניות מרתיעה ראויה, ובנוסף להחזר הוצאות שירותי הסיוע שנשאו בהם הנוסעים בפועל (1,483 ₪), על הנתבעת לשלם להם פיצוי נוסף בסך 1,000 ₪ לכל נוסע (4,000 ₪ בסה"כ). בית המשפט הבהיר כי חרף עקרון ייחוד העילה, מדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי מכוח הוראת שמירת הדינים שבסעיף 16 לחוק שירותי התעופה, הקובעת: “אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין, ובכלל זה מזכותו של נוסע לפיצוי לפי כל דין.”
טענת הצד השלישי להיעדר סמכות שיפוט ולפורום לא נאות נדחתה אף היא: בית המשפט קבע כי משעה שהצד השלישי הודה בכתב הגנתו כי הפעיל בפועל את הטיסה שנועדה להגיע לטאבה, הוא עונה על הגדרת "מפעיל טיסה" בחוק שירותי התעופה, וזה – כחוק ספציפי ומאוחר לחוק התובלה האווירית – אינו נסוג מפני אמנת מונטריאול בכל הנוגע לזכות לשירותי סיוע. לפיכך חייב את הצד השלישי (חברת התעופה) לשפות את הנתבעת במחצית הסכומים שעליה לשלם לנוסעים.
שורה תחתונה
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה בלבד, וקבע כי הנתבעת תשלם לנוסעים סך של 5,483 ₪ (1,483 ₪ החזר הוצאות שירותי סיוע ו-4,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש – 1,000 ₪ לכל אחד מארבעת הנוסעים), בתוספת הוצאות משפט (כולל אגרה) בסך 500 ₪. דרישת הנוסעים להשבת מלוא עלות כרטיסי הטיסה שבוטלה (11,505 ₪) ולפיצוי נוסף בגין עוגמת נפש (8,000 ₪) נדחתה.
ההודעה לצד שלישי כנגד FLYYO SRL התקבלה בחלקה, וחברת FLYYO SRL חויבה לשפות את הנתבעת במחצית הסכומים שעליה לשלם לנוסעים.
הקביעה המרכזית של פסק הדין היא כי חוק שירותי התעופה חל גם על טיסת חילוץ שאינה ממריאה מישראל ואינה נועדה לנחות בה, כאשר יעדה הסופי הוא השבת נוסעים לישראל בעקבות ביטול טיסתם המקורית במצב חירום ביטחוני.
מספר ההליך: ת"ק (ת"א) 59735-10-25, קיות ואח' נ' השטיח המעופף בע"מ ואח' (הודעה לצד שלישי כנגד FLYYO SRL), ניתן ביום 10.8.2026, על ידי כבוד השופטת, סגנית הנשיאה אפרת בוסני, בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו.